נימוקי יוסף על בבא מציעא ל״ז

1 קני כשיעור זוזך. והשאר לכי מייתית קני זה אוכל פירות הקרקע המגיע לדמים שנתן והמוכר אוכל השאר:

2 קני מעכשיו. שניהם אסורים כדפרישית לעיל:

3 מוכר מותר וכו'. עד דמייתי הוי שדה של מוכר:

4 קני לך מעכשיו. כיון דאקנייה מעכשיו הרי היא של לוקח ואם היה אוכל מוכר היה שכר המתנה:

5 וזוזי ליהוי הלואה גבך. כתב הרשב"א ז"ל מסתברא דלאו למימרא שיהא צריך לומר כן בפירוש דמסתמא נמי דינא הכי כל שהחזיק בקרקע או קנה כראוי זוזי מלוה על פה הוו על הלוקח כל דלא עייל ונפיק אזוזי וכדמוכח פ"ק דבבא בתרא דף ה. גבי סמך לו כותל אחר מגלגלין עליו את הכל בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן:

6 אמר המחבר נ"ל שאין דעת הרב לומר שאפילו לא יפרע יהיה חוב על המחזיק וחייב לפרוע על כרחו דאדרבה כל שהוא מוחזק בקרקע מרצון בעליו הוא בחזקת שנתן כדאמרי' התם פ"א דב"ב דארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן אלא הכא לענין איסור רבית הוא דכ' הרב ז"ל כן דלא תיסק אדעתין דאם לא יפרע ההלואה שלא הקנה לו הקרקע מעכשיו אלא כלומר ולכי מייתית כיון שידוע לנו שלא נתן לו אלא מקצת דמיו ושניהם אסורים עד שיפרע דלא היא דכל היכא שהקנה לו בקנין גמור אע"ג דידעינן שלא נתן לו אלא מקצת דמיו השאר ודאי חוב הוא וכולו קנוי לו מעכשיו ומהא דארבע אמות שכתבתי הוא מביא ראיה שהיא רישא דההיא דסמך לו וכו' לפי דעתי עד כאן:

7 תניא משכן לו בית כו' בדמים הללו. פסק לו בפחות משוויו ונתן לו דמים מועטים להוסיף על מעות ההלואה לתשלום הפסק:

8 אסור. דצד אחד ברבית איכא אם ירצה למוכרה שהרי מרויח בשכר המתנה אם ירצה למכרה צריך למכרה לו בכך אבל ודאי אם רוצה למכרה לאחרים בדמים יתרים מדמים אלו רשאי ואפילו הקנה לזה בקנין דטענת אונס בממון טענה כדאמרינן במס' ע"ז פ' השוכר ד' עב. ההוא גברא דא"ל לחבריה אי מזבנא להאי ארעא לדידך מזבננא במאה זוזי אזל זבנה במאה ועשרים אמר רב כהנא קנה קמא מתקיף לה רב יעקב מנהר פקוד האי זוזי אנסו כלומר דאי לאו דיהבי ליה ק"כ לא הוה מזבן ליה ופסק הרי"ף ז"ל פרק בית כור כרב יעקב מנהר פקוד ועל כרחך בשקנו מידו מעיקרא מיירי דאי לא היכי קאמר רב כהנא קנה קמא במאי קנאה ומשמע דאילו לא מכרה ביותר דודאי קנה קמא דהא ליכא אונס אבל הכא כתב הרמב"ן ז"ל דאפילו מכרה לאחר בדמים הללו אסור למכרה לזה הכא גבי משכון דכיון דהתנה ע"י הלואה מיחזי כרבית:

9 מכר לו בית ואמר לו מוכר ע"מ כן אני מוכרה לך שכשיהיו לי מעות תחזירם לי וטול מעותיך אסור. דנמצא דאין זה מכר דעל כרחו צריך להחזירה הלכך כשאוכל פירות שכר מעותיו נוטל:

10 לכשיהיו לך. אם הלוקח אומר לו כך מאיליו מותר:

11 דאמר ליה מדעתיה. כלומר דכיון דמעצמו הוא אומר כאילו אמר ליה בפירוש אני אחזירם לך מדעתי אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הילכך מותר דאם חזר וקבל מעותיו היינו כחוזר ומוכרה לו אבל עד עכשיו שלו היתה וראוי לפרש דהא דאמרינן מדעתיה לא מיירי בשעת המכר דאילו בשעת המכר כ"ע מודו דל"ש אמר מוכר ול"ש אמר לוקח ודאי ע"י כן נגמר המכר ואסור דעל כרחו צריך להחזירם וכן אם התנו לאחר שנגמר המכר אפי' התנה מוכר מותר שהרי זה חוזר ומוכר לו אלא הכא מיירי בשהתנו לאחר שהתחיל ועדיין לא נגמר כגון דנתן מעות ועדיין לא נכתב השטר ובאתרא דכתבי שטרא וכיוצא בו ולפיכך כשא"ל לוקח מעצמו אין המוכר סומך על דבריו דסבר פטומי מילי בעלמא נינהו וראיה שאלולי כן היה לו למוכר לחלוט הדבר ממנו ולחזקו ולומר כן על דעת כן אני עושה ולפיכך נשאר הדבר ברצון הלוקח לבד וכמי שחוזר ומוכרו הוא ולפיכך מותר וכן פירשו המפרשים ז"ל בהני תרי עובדי דבסמוך הראב"ד והרשב"א ז"ל:

12 ההוא גברא דזבין שלא באחריות. שאם יטרפנה בעל חוב שלי לא אחזיר לך כלום וכגון דפריש ליה הכי בהדיא בשטרא דאי בסתמא הא אוקימנא דף יד. ודף טו: כשמואל דאחריות טעות סופר הוא:

13 ומגבינא לך שופרא. מעדית שבנכסי אפרע לך:

14 שבחא. אף השבח שהשביח:

15 ופירי. והפירות שיטרפו ממך:

16 פטומי מילי. אין אלו אלא דברי תנחומין בעלמא לפטם את לבו וכדפירשנו לעיל שהמוכר סבור כן ולפיכך אין הלוקח סומך על זה כלל וכמאן דלא א"ל מידי הוא:

17 דא"ל מדעתו. משמע דאי לא א"ל מדעתו בפירוש על כרחיה ה"ל לקיים תנאיה ולאו פטומי מילי הוא והוי ס"ד דרב אשי למימר הכי משום דכיון דעדיין לא נגמר המקח כדאמרינן לאו פטומי מילי נינהו:

18 נעשה כאומר לו מדעתו. אחזירם לך וכדפירשתי כיון שאין הלוקח חולט הדבר מפיו לחזקו ודאי לא סמיך ביה וכפטומי מילי נינהו:

19 ההוא ש"מ דכתב לה גיטא. שלא תזקק ליבם ולא כתבו על תנאי אם מתי אם לא:

20 אלא פטומי מילי. אין אמירתה זו קבלת תנאי אלא לנחמו ואם תרצה תנשא לאחר והא דאיצטריך ליה לרב זביד למימר הכי כדפרישית לעיל דמיירי שהגט נכתב ומסרו לשליח ליתנו לה ועדיין לא נתן כשאמרה היא כך וכדאמרינן מהו דתימא וכו' דמשמע דעדיין לא נתן לה והא קמ"ל רב זביד שאז היה לו לחזק דבריה ולומר על דעת כן אני נותנו וכשלא אמר כן לקח דבריה לפטומי מילי בלבד:

21 בדידה קיימא. בתמיה הגט אינו אלא מדעת האיש ואם הוא לא התנה בשעת נתינה תנאי שלה אינו כלום ואפילו אמרה קודם לכן ולא דמי לממון דמשעבד נפשיה בדיבוריה זה לשון פרש"י ז"ל:

22 אמר המחבר צ"ע אם אמרה קודם כתיבה אי אמרינן אדעתא דידה קא גמר ויהיב דהשתא לא שייך למימר פטומי מילי לפי הטעם שכתבתי בפנים בשם מפרשים ז"ל ע"כ:

23 הלוהו על שדהו כו' בשעת מתן מעות אומר ליה לוה מעכשיו קני הקרקע אם לא אתן לך עד ג' שנים והשתא לא הוי אסמכתא אלא קנין גמור הוא שע"מ מכר גמור הוא החזיק בה מעכשיו בדמים הללו ואוזולי הוא דאוזיל גביה וזה קבל עליו שאם יחזיר לו עד ג' שנים יקבלם ויחזיר לו הקרקע והפירות לרבנן משלשים אותם אבל אי לא אמר מעכשיו הוי אסמכתא ואפילו לא היה השדה שוה יותר מהמעות שקיבל משום דקי"ל כל דאי לא קני ולקמן בסוף פרקין יתבאר בע"ה טעמא מאי הוי אסמכתא כיון דלא גזים בכלום:

24 והא דאמרינן הכא דמעכשיו ליכא אסמכתא ואילו בפרק ארבעה נדרים ד' כז: אמרינן אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב דאלימי לאפקועי ממונא ובכל קנין ודאי איכא מעכשיו דאל"כ לאחר זמן במה קנה הא הדר סודרא למריה וכן דעת ר"ת והרשב"א ז"ל אלא ודאי אע"ג דאיכא מעכשיו הוי אסמכתא ולא קניא אלא בב"ד חשוב וי"ל דאסמכתא דהתם שניא דהויא אסמכתא דבי דינא ולא מנפשיה ומדעתיה קא מתנה אבל הכא דמדעתיה ומנפשיה קא מתנה אפילו שלא בב"ד חשוב קניא. הרשב"א ז"ל:

25 רב בר שבא. גבי מהאי חמרא. ופסק לו הדמים ולסוף אוקיר כך פרש"י ז"ל שפסק לו כפי שער של עכשיו ליין ולבסוף אוקיר לומר דמשום דאיכא דמי יתירי וגזים הוי אסמכתא דסבר הרב ז"ל דבלאו הכי לא הוי אסמכתא ובעיני המפרשים ז"ל לא מחוור משום דקאמרינן הכא כל דאי לא קני דמשמע דאפילו כי ליכא דמי יתירי כל היכא דאמר בלשון זה אי לא עבידנא כך יהיה כך הוי אסמכתא דמשמע דלא גמר ומקנה אלא דקאמר הכי לחזק דבריו שיפרענו ליום פלוני ולא שיגמור בדעתו שיעשה כן והכא טעמא דלא הוי כזוזי משום דכל שאתה מכריחו למכור לזמן שאינו רוצה למכור ואמר בלשון אם אסמכתא היא וכל דאי לא קני ואע"פ שהדבר ההוא עומד לימכר לאחר מכאן:

26 אמר רב נחמן השתא דאמור רבנן כו' והדרי פירי. אם אכלן לוקח לאחר שלש:

27 מחילה בטעות. כי הא דהמוכר סבור שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתן:

28 לא הויא מחילה. דהא אמר הדרי פירי:

29 המוכר פירות דקל. קודם שחנטו:

30 עד שלא באו לעולם. אם בא לחזור בו קודם שבאו לעולם הויא חזרה דאפילו למ"ד לעיל ד' טז ב אדם מקנה דבר שלא בא לעולם בשעת המכר ה"מ שיהא המכר חל כשיבא לעולם:

31 משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו. דקסבר אדם מקנה דבר שלב"ל:

32 אף משבא וכו'. דאין אדם מקנה דשלב"ל נ"ל דעת הרשב"א ז"ל דכיון דלרב הונא דסבר כר"מ דאדם מקנה דבר שלא ב"ל יכול לחזור בו קודם שבא לעולם לדידן דקי"ל כרבנן דאין אדם מקנה וכו' אמרינן נמי הכי בדאקנה דמי ששעבד לחברו דעתיד אנא למיקני קודם שקנה יכול לחזור בו דלא חשיב לרבנן דאקני אע"ג דלא חשיב ליה דבר שלב"ל אלא כמו דחשיב ליה לר"מ דבר שלב"ל וא"כ אפילו אם נאמר דלר"מ חשיב טפי דאקנה מפירות דקל שלב"ל כלל ואינו יכול לחזור בו אין סברא לומר לרבנן כן אלא יכול לחזור בו כמו לר"מ בפירות דקל בדשלב"ל ועוד יש לו ראיה מדמסיק בפ' מי שמת ד' קנז: בלוה ולוה ואח"כ קנה יחלוקו ואם אינו יכול לחזור בו הל"ל לקמא משתעבד לבתרא לא משתעבד:

33 לא מפקינן מיניה. שהרי כ"ז שלא חזר בו מחל על אכילתו ואע"פ שבטעות הוה שלא היה יודע שיכול לחזור מחילה היא:

34 התם זביני הכא הלואה. כתב ר"ת ז"ל פירושו בספר הישר לפי מה שנראה לי דברי הרשב"א ז"ל דזביני לא הוי מחילה בטעות והויא מחילה. והלואה מחילה בטעות ולא שמה מחילה וטעמא דזביני מתחלה לאו מחילה בטעות הוי שהרי דעתו למכור היה וזה נמי לקנות אלא שהענין בעצמו מפני שלא באו עדיין הפירות בעולם לא מהני משום דלא סמכא דעתיה ומש"ה יכול לחזור בו אבל מ"מ הפירות שלקח כבר הרי הם כאילו קנאם ומש"ה אמרי' דהוי מחילה ולא מפקינן מיניה אבל האי שמשכן שדהו מתחלה לא עלה בדעתו למכרו אלא למשכנו לבד והפירות שאכל המלוה לאחר שלש לא היו קנוים לו אלא שהלוה טועה שהיה סבור שכיון שאמר ליה שלאחר ג' אם לא פדאו יהיה שלו יצאה מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר ודמיא להא דאמרינן בענין אונאה דף נא: דלא ידע דניחול וכמי שהניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו וכל כי האי גוונא שמתחלה הוי מחילה בטעות אמרי' דלא הויא מחילה והדר כי הא דאמר שמואל ב"מ דף טו: במקדש אחותו דמשום דידע שאין קדושין תופסים באחותו הוו מעות מתנה הא אם לא היה מכירה הוו מעות חוזרין מפני שטעות מעיקרא הוא דודאי אילו ידע לא היה מקדשה ובגיטין דף יד. בעובדא דגינאי דעבוד חושבנא וכן גבי כיפי ב"מ דף לה. דאמרינן דשומא בטעות לא הוי שומא וחוזרת. מהא דאמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה הביא ר"ת ור"י ז"ל ראיה למוכר שטר חוב לחבירו בעדים דכי היכי דפירות אלו לא קנה קודם שיהיו בעולם אפילו הכי מה שלקח לא מפקינן הכי נמי במוכר שטר חוב זה אע"ג דקי"ל בהמוכר את הספינה דף עו. דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה אפילו הכי אם קדם הלוקח וגבה מלוה לא מפקינן מיניה דמחילה בטעות כי הא הויא מחילה כדאמרן וכתב הרשב"א ז"ל דדוקא כדאמר ליה קנה הוא וכל שיעבודא דאית ביה אבל אי לא א"ל הכי לא קנה אלא הנייר בעלמא ואפילו קדם וגבה מפקינן מיניה והרי"ף ז"ל כתב התם זביני הכא הלואה בזביני דליכא איסורא הויא מחילתו מחילה בהלואה דאיכא איסורא לא הויא מחילתו מחילה נראה דעת הרב ז"ל דבהלואה אנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד איסורא ואי הוה ידע דזביני בטילי והויא הלואה לא הוה שביק ליה למיכל משום איסור רבית והילכך ליכא מחילה כלל :